הפרעת קשב או תסמונת אספרגר - טיפול הומיאופתי 

ליאו קאנר, פסיכיאטר אמריקאי, איבחן לראשונה בשנת 1943 תופעה לה קרא "אוטיזם של הילדות המוקדמת". קאנר תיאר את הילדים שאותם הגדיר כ"בעלי אוטיזם ילדי מוקדם" כך:

ילדים שמבטאים קושי ביצירת קשרים חברתים-רגשיים

ילדים מסויגים ואדישים לסובב אותם,מאופינים בקשיים בתקשורת עם הסביבה. קשיים מתפתחים כבר בגיל מוקדם. קאנר הבחין שכתינוקות ילדים אלה לא הושיטו ידיים כדי שירימו אותם ולא נצמדו אל הוריהם, ילדים שהשאירו את עצמם מבודדים מסביבתם  האנושית. , ליכולת ליצור קשר יש בסיס ביולוגי. 

התפתחות שפתית חריגה ומאוחרת

הילדים חזרו על מה שנאמר להם אך ללא שימוש משמעותי בשפה ובאוצר המילים 

 התנהגות אובססיבית

  היו לילדים האלה תנועות שחזרו על עצמן, דיבור חזרתי, התעניינות מוגבלת ומצומצמת שחזרו על עצמן מגוון של התנהגויות מוזרות 

רגישות חושית

  רוב הילדים הגיבו בצורה יוצאת דופן לרעשים שונים או למגע. לחלק מהם היו גם בעיות אכילה

כך תיאר קאנר את הילדים האוטיסטים

"הם באים לעולם ללא היכולת המולדת ליצור את המגע האפקטיבי האנושי הרגיל, יכולת הנתונה באופן ביולוגי". 
הילדים זכרו בעל פה חומר חסר משמעות כמו דף מספר טלפונים. לעומת זאת הראו קושי בלמידה של חומר חדש

 קאנר האמין שהזיכרון, יכולת השינון והמיומנויות המוטוריות של אותם ילדים מצביעים על אינטליגנציה גבוהה, למרות שלכולם היו בעיות למידה קשות 

יש לציין, שבמאמרו הראשון דיבר קאנר על ילדים חסרי יכולת ליצור קשר רגשי וחם עם אנשים

 בכתבים מאוחרים יותר הדגיש קאנר רק שני מאפיינים לאוטיזם: בדידות והתנגדות אובססיבית לשינוי. 

תסמונת אספרגר תוארה לראשונה בשנת 1944 בידי רופא אוסטרי ששמו הנס אספרגר. אספרגר לא ידע על עבודתו של ליאו קאנר על אוטיזם, אבל גם הוא השתמש במונח "פסיכופתולוגיה אוטיסטית" כדי לתאר את הקשיים החברתיים אצל קבוצה של בנים. המאמר המקורי, שהתפרסם בגרמנית, והתפרסם אחרי מלחמת העולם השניה לא זכה לתהודה רחבה בספרות המקצועית הכתובה אנגלית, לפחות לא עד לשנות ה-80 של המאה ה-20 שאז תורגם לאנגלית ותוך מספר שנים הפך קטגוריה אבחונית מוכרת

הספקטרום האוטיסטי וסינדרום אספרגר הפך מוכר אז ובארה"ב וכם גם המונח האבחנתי

PDD )PREVASIVE DEVELPMENTAL DISORDER

ד"ר ליאו קאנר וגם דוקטור הנס אספרגר בחרו במילה אוטיזם שהשורש שלה היווני הוא אוטו - שפרושה "עצמי". המונח אוטיזם הוצע קודם לכן על ידי פסיכיאטר שוויצרי נודע (דר בלוילר) בשנת 1911, לאחת מההפרעות הבסיסיות בסכיזופרניה. מונח זה בא לתאר הבריחה מן המציאות ואת הצמצום במערכות היחסים של החולה בסכיזופרניה, עם בני האדם ועם העולם החיצון, חוסר כישורים לקיים מגע חברתי עם הזולת, הימנעות מיחסים עם הסביבה החברתית הסתגרות וההתכנסות בעצמו.

 ד"ר קאנר השתמש במונח של בלוילר כי האמין שילדים אלו בורחים מן המציאות או כי לפחות כך זה נראה

הגדרת האוטיזם לפי אספרגר, או כפי שהוא כינה זאת "פסיכופטיה אוטיסטית של הילדות", רחבה בהרבה מזו של קאנר. אספרגר כלל בהגדרתו גם מקרים של פגיעה אורגנית חמורה וגם מקרים שהיו על גבול הנורמליות. כיום נוהגים לייחס את המונח "תסמונת אספרגר", לילדים בתוך הגדרה רחבה של קוים ואפיונים אוטיסטים, שהם בלא פיגור שכלי וכן בעלי יכולת מילולית טובה.. 

דר האנס אספרגר עקב אחרי התפתחותו של ילד אחד שהפך בבגרותו לפרופסור באסטרונומיה, ה ילד שבחר  בבגרותו להיות אסטרונום, הצביע על בעייתיות בתורתו של ניוטון, אותה זיהה כבר בילדותו. אספרגר עצמו היה ילד שבידד את עצמו מהחברה, נחשב אקסנטרי בעיקר בגלל העניין שגילה במשורר אוסטרי שאת שיריו נטה לדקלם לעיתים קרובות, מה שדחה מעליו את חבריו לכיתה.

אספרגר תיאר הפרעה חברתית, שכיחה יותר בין בנים כנראה הפרעה מלידה, שמתגלה בשנים הראשונות לחיים. הוא תיאר תיאר ילד מחונן  ששקוע בתחום עניין מסויים שבו יש לו כישרון יוצא דופן.. ילד שסובל מהתסמונת יקיים קשרים רק עם בעלי ענין דומה, וגם אז הקשר מאד שטחי, ולא תהיה התענינות אמיתית באדם האחר.. לפעמים יחשבו על עצמם כעל גאונים מה שמנכר אותם עוד יותר מאחרים בסביבתם. קשה להם להבחין באירוניה, כפל משמעות לא ברור להם וגם סיטואציות רגשיות וחברתיות לא ניתנות מבחינתם להבנה, החשיבה שלהם היא בסטרוקטורות,  וקשה להם לקלוט מצבים חברתים ודקויות רגשיות - הם  לא קוראים בין השורות.. הם יגידו את שבליבם באופן ישיר מידי וללא עידון - דבר שיכול להביא לפגיעה ודחייתם על ידי אחרים, וכך גם יכולה להיות בעייתית מבחינה חברתית ההתעכבות שלהם על פרטים והצורך בסדר מסויים, כל זה מקשה על אחרים להתיחס אליהם וליחס לסדר ותבנית אותה מידה של חשיבות שהם מיחסים לה.

ההומיאופיה הקלאסית לוקחת בחשבון כמובן את האפיונים הכללים כפי שתוארו למעלה אבל למרות האבחנה שיכולה להיות זהה, הגישה מתמקדת בעיקר בייחודי שבכל ילד, והבנה של הייחודי מאפשרת בחירת תרופה ממאגר גדול של חומרים שהפכו לתרופות בשיטה מקורית (של מיהולים וניעורים). התרופות ההומיאופתיות מאד עדינות, נעדרות תופעות לוואי, לא יוצרות השפעות גומלין עם תרופות אחרות,  ולא מזיקות בשום צורה.

כדי להמחיש אביא כמה דוגמאות, מתוך  המון אחרות של שינוי שהושג בעקבות טיפול  בתרופה הומיאופתית.

דוגמא לטיפול הומיאופתי בילד בן 10 - תסמונת אספרגר?

הילד לא הסכים להגיע לקליניקה ונדרש שכנוע רב מצד אמו להביא אותו. כשהגיע לבסוף פצח בהרצאה ארוכה על מחשבים ומשחקי מחשב ועל ננו טכנולוגיה. שפתו היתה עשירה במונחים מקצועים ובביטויים שילדים לרוב לא משתמשים בהם ולאולי אף לא מכירים. אמו ספרה  שמעניין אותו לשחק במשחקי מחשב ולא שום דבר אחר, המורה אומרת שהיא לא משתלטת עליו בכיתה, שהוא חצוף, עצמאי מידי,  ועושה רק מה שבא לו, לא לוקח בחשבון את כללי בית הספר. היא דרשה שיטופל בריטלין. האם (גרושה כמה שנים) סיפרה שרוב השעות והא משחק במשחק מחשב מאד מסובך והוא שולט בכל החוקים כמעט בלי ללמוד את החוקים וההנחיות. כשנשאל לגבי חברים ענה שהם בורחים ממנו כשהוא מתקיף אותם בכלי נשק מומצאים, ובעצם לא מעניין אותו לדבר איתם, האמא הוסיפה שהיחסים מתוחים והרבה פעמים יש ריבים בהסעה ותגרות בחצר בית הספר.

הילד לא אובחן עדיין, אבל נראה שבעיותיו קשורות  בתחום האוטיסטי - לא יוצר קשרים חברתיים בכלל, מעוניין רק לדבר אבל לא מסוגל להיות קשוב לאחרים, משקיע את כל האנרגיה שלו במשחק מחשב שם החוקים ברורים ומובנים לו, הוא מתעלם מהעולם החברתי. נכון שישנם קשיים בריכוז וגם מידה של היפראקטיביות, אבל האבחנה נראה שתהיה קשורה לאספרגר ולקשת האוטיסטית, ולא לבעית קשב וריכוז.

לאחר הניתוח שהתיחס למצבו ולאפיונים נוספים (אימפולסיביות, יהירות),  ניתן רמדי בנוזל ללקיחה פעם ביומיים. האם לא התקשרה תקופה  ארוכה (חודשיים) וכשהיא התקשרה לבסוף דיווחה על שיפור משמעותי בהרגשה החברתית בבית הספר,ספרה שוהמורה הפסיקה להתלונן על הפרעות ועל כך שהוא "לא בתלם".

 להערכתה לא התפתחו יחסי חברות חמים יותר, מה שהביא למסקנה שהריפוי עוד לא הושלם..  הילד המשיך לקחת את התרופה במשך כעשרה חודשים וכל אותה התקופה מצבו החברתי הלך והשתפר. מיחסיו עם בני גילו נעדרו המתחים שאפינו קודם לכן . היה שיפור ביכולת התמודדות עם בני גילו, בהשגיו בלימודים, ובשביעות רצון של המורה. אמו היתה מרוצה מהתוצאה. נסיגה התחילה אחרי כמעט שנה ובעקבות אירועים במשפחה (נישואים חדשים של אביו) , ואז נבחרה תרופה מעט שונה שהחזירה אותו למסלול..

טיפול נוסף:

ילד בן 8 (כיתה ב), עצבני בישן וחרד,   הגיע לטיפול בגלל קשיים בבית הספר - גם התחום הלימודי וגם החברתי. המורה התלוננה שהוא כמעט תמיד לא מסוגל להתרכז במה שקורה בכיתה, ודעתו מוסחת כל הזמן. היא חשבה  שצריך לתת לו ריטלין. כשמצליח להתרכז הוא מבין את החומר אבל הרבה פעמים מרגיש לגמרי מחוץ לעיניינים וזה גורם לו להיות לחוץ וחרד.

הוא לא רוצה שילדים אחרים יבקרו אצלו בבית ובעצם אין לו חברים. טווח הקשב שלו קצר והוא עובר מדבר לדבר ומתעסק במשחק או מטלה רק דקות ספורות לפני דממשיך לדבר הבא. מעיין אותו כל מה שקשור בטרקטורים, משאיות מכוניות וכל מה שזז, וכמובן משחק במחשב רוב זמנו הפנוי.

בעבר היו כמה התקפים אפילפטים והא מטופל כבר שלש שנים בתרופות מיצבות.. לפעמים אומר דברים שהוריו הגדירו כ"מוזרים".. סך הכל הוא "ילד טוב" ונוח בבית, משתף פעולה עם בקשות הוריו, ובעיקר קרוב לאמו, אבל לא מוכן לבקר אחרים או להתחבר עם ילדים בגינה הציבורית. הוא שקוע במשחק בו הוא משחק עם עצמו ולפעמים מדבר עם אחרים כאילו היו דמויות במשחק.. הא לא יודע איך לגשת אל החברים בכיתה ויש דחייה חברתית כלפיו כי מוזר ולא תקשורתי, דבר שכן גורם לו צער.

הוא קיבל תרופה הומיאופתית ואחרי כמה חודשים בפגישת מעקב היה ברור שהמצב חברתי השתפר מאד, הוא הפך מובן יותר לחבריו שאפילו התחילו להזמין ולבקר. גם בכל נושא הריכוז חל שיפור ובנושא השינה (היה קשה להירדם בעבר).

 לסיכום ניתן לומר שלהומיאופתיה קלאסית יש אמצעים ודרכים להבין את האידיבידואל שאובחן באבחנה הקושרת אותו לאוטיזם, מסוג כזה או אחר, הטיפול מתבסס על הבנת המיוחד שבכל ילד, ולא רק מתבססת על הבנת הקוים האוטיסטים , כפי שתוארו בתחילת המאמר.